זום, בגרויות, ומה שביניהם / מאת ולריה נסייב (יא8)

קורונה ובגרויות זה "שילוב מנצח" שזכינו לחוות. זו הייתה שנה לא פשוטה של למידה בזום ויישום הלמידה בבגרויות שחזרנו הישר לתוכן. כן, היו הקלות. אבל היו גם בעיות וקשיים. הרבה תלמידים לא הצליחו להתרכז ולהבין את החומר שלמדו בזום.

ע"פ הכתבות שפורסמו היו תלמידים שיצאו בוכים מהבגרות בלשון. ואחרים יצאו מהבגרות באמירות כגון: "לא נורא יש מועד ב" או "לא נורא אפשר להשלים אחרי הצבא". למרות ההקלות, תלמידים הרגישו שהבגרות היתה מאוד קשה, וההקלות לא הורגשו בכלל.

בקיצור, לא היו תלמידים שיצאו מהבגרות בתחושה של "הלך לי טוב". במקרה הטוב זה היה "נקווה לעובר" במקרה הפחות טוב - ייאוש ובכי. אני לא יכולה לומר שהבגרות הייתה נוראית ואיומה. אני מפחדת לדמיין איך היינו עוברים את הבגרויות האלה בשגרה רגילה. היה לנו יותר חומר ללמוד, היינו מוכרחים לשבת שעות על גבי שעות בכיתה, כשבשעתיים האחרונות היינו יושבים במצב של "באוזן אחת נכנס ומהאוזן השנייה יוצא".

בכיתה הלמידה הייתה הרבה יותר אפקטיבית, כי התלמידים היו יכולים להיות קשובים לאורך כל השיעור. אבל תרשו לי לומר שלא, לא לכולם היה נוח ללמוד בבית הספר. אני העדפתי ללמוד מהזום, כי בשבילי זה היה הרבה יותר נוח. אני בבית, במקום שלי עם עצמי והמורה, אולי עוד תלמיד או שניים. לרוב הייתה שריקת צרצרים וריבועים שחורים מצד שאר התלמידים. כשחזרתי לכיתה הריכוז שלי פשוט הלך לאיבוד לאורך השיעור, ולא יכולתי להבין את החומר. אני מזכירה שכל זה קורה חודש לפני הבגרויות, זוכרים, כן?

 אחרי זה נאלצתי לשבת עם עצמי בבית, וללמוד שעות על גבי שעות את החומר כמעט מההתחלה. אני מאמינה שתהיה לפחות קבוצה קטנה של אנשים שיזדהו איתי. אני מסכימה, חזרה לשגרה אחרי שנה וחצי של זום זה שינוי מדהים, סוף סוף את יוצאת מהמיטה ורואה חברים, מורים וסתם אנשים רנדומליים שלא מתחבאים מאחורי ריבועים שחורים.  הצחוקים והקשר עם האנשים סביבי היה יותר טוב מלזכות במיליון דולר. 

לסיכום זו הייתה שנה מלאה באתגרים, אבל גם בהמון דברים יפים. היו עליות וירידות אבל זהו, זה נגמר.